שרקרק מצוי

שם באנגלית: Bee-eater
שם מדעי: Merops apiaster
שם בערבית: ورور (ורוואר מועתד)


מקור שמו נובע מקולות השריקות שהוא משמיע. במסכת חולין הוא מוזכר: ...והא ההוא דיתיב בי כרבא ושרק... (סג, ע'א). גם בערבית שמו שרקרק. שמו באנגלית נובע ממזונו - אוכל דבורים.

משפחת השרקרקים מונה 3 סוגים, 25 מינים ו52 תת-מינים. הסוג שרקרק (Merups) מונה 22 מינים במשפחה. 

 

בני הסוג הנצפים בארץ:
א. שרקרק מצוי Merops apiaster
ב. שרקרק גמדי M.orientalis
ג. שרקרק ירוק  M.superciliosus

 

סימני זיהוי לשרקרק המצוי: אורכו 28-30 ס"מ, משקלו 55-70 ג' ומוטת כנפיו 45-50 ס"מ. קל לזיהוי בגלל ססגוניותו. פדחתו, עורפו, חלקו העליון של גבו ואברות האמה ערמוניים. גחונו כחלחל-ירקרק. פס העין שחור ופס שחור מפריד בין גרונו הצהוב לצווארו. זנבו ארוך ואברותיו בצבע כחלחל-זיתי בחלק העליון ואפור בתחתיתו. שתי האברות המרכזיות ארוכות מהשאר. הזוויגים דומים, אך צבעי הנקבה מעט דהים יותר. המקור ארוך (כ 3 ס"מ) כפוף קמעה וצבעו שחור. הרגליים קצרות וגם הן שחורות. קשתית העין של הבוגר אדומה.  

 

משך החיים: הפריט המבוגר ביותר שנצפה ותועד היה בן 7 שנים.

 

חברתיות: השרקרק הוא ציפור חברתית, חי בלהקות המונות עשרות פריטים המתקבצות בנדידה למאות פריטים. השרקרקים נוהגים לעמוד זה ליד זה על חוטי חשמל וענפי עץ. מדי פעם נראה כאילו הם נופלים בזמן שהם רודפים אחרי טרפם. שכיחות אצלם "אמבטיות שמש": הם עומדים בתנוחות שונות וזוקרים את נוצות גבם. הם גם מרבים להתרחץ בגשם, בממטרות ובמאגרי מים תוך כדי מעוף. סביר כי פעולות אלה נועדו לצנן את הגוף בימי הקיץ החמים, כמו גם להיפטר מטפילים.  מחזה מרהיב הם מבצעים לקראת השינה כאשר הם חגים סביב העץ בו הם לנים ולפתע צונחים אחד אחר השני בין ענפיו וכל המעוף מלווה בשריקותיהם. בזמן הקינון הם דוגרים במושבות המכילות עשרות משפחות הבונות את הקינים במחילות החצובות בקירות עפר, בגדות נהר או במצוקים של רכסי כורכר. בעמק החולה נמצאו לא מעט קנים בקרקע.  

 

תפוצה בעולם: תפוצתו מצפון אפריקה וחצי האי האיברי, דרך דרום ומרכז אירופה וארצות הים התיכון עד ימת בלחש שבקזחסטן. כל אוכלוסיותיו נודדות. נמצא קינון של שרקרקים מצוים בדרום אפריקה בין ספטמבר לינואר, הועלתה סברה כי הם נודדים לאירופה ומקננים גם שם. בדרום אפריקה נמצא פרט שטובע באוקראינה, במרחק 8,000 קילומטרים !!!

 
תפוצתו בארץ:  מקייץ וחולף נפוץ. האוכלוסייה המקייצת חוזרת בסוף מרץ - תחילת אפריל, ונודדת במחצית השנייה של אוגוסט. משנות ה50 נתמעטה אוכלוסיית השרקרקים בארץ והם היו מצויים ממזרח לקו פרשת המים. לאורך הירדן, נחל דישון, נחל עמוד ונחל תבור. משנות השמונים חזרו למישור החוף ולנגב, לאזור שבין ארז לבאר שבע.

 

נדידה: האוכלוסייה הנודדת חולפת בכל חלקי הארץ; בסתיו ממחצית אוגוסט ועד אמצע אוקטובר. באביב מאמצע מרץ עד אמצע מאי. השרקרקים נודדים כ 500 ק"מ ביום! מעופם ישר. הם נודדים לרוב גבוה, וקולות הקשר ביניהם נשמעים למרחקים, גם בשעות הלילה, עדות לנדידתם גם בשעות אלה.

 

מקום חיותו:  שדות מרעה ובנופים פתוחים עם עצים פזורים, ואדיות רחבים לעיתים קרובות ליד מים.

 

תזונה: מזונו העיקרי - דבורים ומכאן שמו האנגלי. נוהג לגוון בצרעות, נמלים מעופפות, טרמיטים, שפיריות, חיפושית, ציקדות, פרפרים ועשים. את טרפו הוא לוכד תוך כדי במעוף אקרובטי: הוא חותר בכנפיו, דואה, מתמרן ומסתובב. לעתים הוא עט על טרפו מעמדת תצפית. טרף קטן, כנמלים מעופפות, הוא בולע תוך כדי מעוף. טרף גדול נלקח לטיפול ב"שולחן אכילה": כאן הוא משתק ומנטרל את ארסו. לעיתים צד את טרפו על הקרקע. באגמון ניזונים השרקרקים בעיקר משפיריות ושפריריות.

 

חיזור וזוגיות: השרקרקים דוגרים במושבות בנות זוגות אחדים ועד עשרות זוגות. כשבועיים לאחר שובם בנדידת האביב לארץ השרקרקים מתחילים את ההכנות לקינון. הם חוזרים, כנראה, כבר כזוגות מאפריקה, ואפשר שהזוגות קבועים לכל החיים. הם מרבים במעופי ראווה באזור המושבה ושורקים ללא הרף. מדי פעם מתרחשות מחוות חיזור בעמידה: אחד מבני הזוג פורש את כנפיו וזנבו ומבליט את גרונו ולחייו הצהובים, והזכר מאכיל את הנקבה – נוהג הנמשך גם בזמן ההטלה.  

 

קינון ודגירה: שני בני הזוג מתחילים לחפור שתיים עד שלוש מחילות ועד מהרה מתרכזים רק באחת. בתחילה הם נצמדים אל הקיר כשזנבם פרוש ומטיחים בו פעמים אחדות במקורם ועפים ממנו לעתים מזומנות. כשנוצר חור קטן המאפשר להם להאחז בו ברגליהם, הם שוהים זמן מה במקום, מכים במקור וגורפים מדי פעם את העפר המפורר ברגליהם. בני הזוג חופרים לסירוגין ותוך כדי כך קוראים ללא הרף. החפירה מתבצעת בשעות הבוקר המוקדמות ושוב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הם ממתקדמים 10-30 ס"מ ביום. המשימה מושלמת תוך כשבועיים. המחילות נחפרות לאורך של כ 2 מ', קוטרה של המחילה כ 12 ס"מ ומתרחבת בסופה לתא שקוטרו כ 20 ס"מ. תחתית הקן מרופדת בצנפות ההורים, עליה מטילה הנקבה לרוב 6 ביצים אליפסואידיות (אי אפשר להבחין בין צד חד לצד כד) לבנות ומבריקות, ביצה שוקלת כ 6 גרם. הביצים זוהרות באולטרה-סגול כדי למנוע מההורים להתבלבל בתוך הקן החשוך, ולדגור על אבן או חלוק. יחד עם זאת, מעמיד את הביצים בסכנת טריפה, שאז גם הטורפים יצליחו לזהות אותן בחושך. האויב הראשי לביצים ולגוזלים הם נחשים. מסתבר כי נחשים רואים באינפרה-אדום ולא רואים באולטרה-סגול.... הדגירה מתחילה, לפחות באופן חלקי, מהטלת הביצה הראשונה, שני ההורים מתחלקים בעול הדגירה, אך נראה כי חלקה של הנקבה גדול יותר. בלילה דוגרת הנקבה, והזכר שוהה לידה בקן. משך הדגירה כ 20 ימים.

 

הגוזלים: הגוזלים בוקעים א-סינכרונית והם עיוורים ועירומים. הקולמוסים מבצבצים מעורם של הגוזלים ביומם החמישי. עיניהם מתחילות להיפתח בהיותם בני 7 ימים. בני 12-13 ימים הם נראים כקיפודים בקולמוסיהם הארוכים. רק בהיותם בני 17 ימים מגיחים קצות הדגלים הצבעוניים מהקולמוסים. בזמן האכלת הגוזלים אין ההורים מתרחקים בדרך כלל מהקן יותר מ 2 ק"מ. כשההורה מתקרב לקן עם מזון הוא משמיע קול מיוחד ואחד הגוזלים נדחק אך המנהרה. עם התבגרותם הם מתקדמים עד לפתחה. לאחר שהגוזל אכל הוא נסוג לאחור וגוזל אחר תופס את מקומו. שני ההורים מאכילים, וקצב האכלתם נע בין 12 ל 50 פעמים בשעה! בהתאם לשעת היום, לגיל הגוזלים ולזמינות המזון. לעיתים יש להורים "עוזרים": פרטים לא דוגרים, המסייעים לזוג הדוגר בהאכלת הגוזלים.

בהיות הגוזלים בני 24 ימים עשוי משקלם להגיע ל 70 גרם, אך הם שוהים בקן עוד מספר ימים. בימים אלה פוחת קצב האכלתם, נוצותיהם ממשיכות לגדול והם מאבדים נוזלים, וכך יורד משקלם. הם פורחים מהקן בני 30 ימים ומשקלם אז עולה על משקל הוריהם. כ 55 ימים חולפים מהטלת הביצה הראשונה ועד לפריחת אחרון הגוזלים. הפרחונים שבים ללון בקן עוד ימים אחדים לאחר פריחתם. ההורים ממשיכים להאכילם עוד כ 3 שבועות מחוץ לקן. הפרחונים נבדלים מהוריהם בשלב זה בצבעיהם הדהים יותר. בתקופה זו הם מלמדים אותם את אמנות הצייד. לשרקרק המצוי מחזור קינון אחד בשנה, אך לעתים יש דגירות מילואים.

 

מכיוון שאזורי הקינון של השרקרקים הולכים ונעלמים, נבנו באגמון החולה קירות קינון מיוחדים לשרקרקים, חלקם נמצאים מול מצפור שקנאי, ומאפשרים תצפית טובה וללא הפרעה.