שקנאי מצוי

השקנאי המצוי הוא ציפור גדולה מאד. אורך גופו 140-175 ס"מ מוטת הכנף 245-295 ס"מ משקלו 8-11 ק"ג. הזכר בדרך כלל גדול במעט מהנקבה. ההבדל ניכר יותר באורך המקור: אורכו אצל הזכר כ 39 ס"מ ואילו אצל הנקבה אורכו כ 28 ס"מ. המקור גדול ורחב. חלקו העליון שטוח, והוא מסתיים בקצה מאונקל. מהגרון משתלשל קרום אלסטי בצורת שק שצבעו צהוב, והוא שהקנה לו את שמו העברי.

לשקנאי הבוגר נוצות לבנות (באביב מקבל גוון ורדרד). רק אברות היד והאמה שחורות. בעונת הרבייה, בנוסף לגוון הוורדרד, תופח בסיס המקור, והעור בתפיחה זו הופך ורוד-צהבהב בזכר וכתום בנקבה. באותה עת מתפתחת על הראש ציצית נוצות שאורכה מגיע ל 10-14 ס"מ.  

לצעיר נוצות בגוון חום-אפור, המבהירות בהדרגה, במשך 3-4 שנים, עד שהוא עוטה לבוש בוגר. רגלי השקנאי קצרות וחזקות, צבען, לרוב, כתום. כפותיהן, שבהן 4 אצבעות המחוברות יחד בקרום שחייה, רחבות.

 

רוב השקנאים הנודדים דרכנו מקננים באזור שפך הדנובה ברומניה וחופי הים השחור. זהו מין מונוטיפי (מין שלא תוארו בו תת-מינים שונים) הדוגר לרוב במים מתוקים: בנופי ביצה, בדלתת נהר, באגמים.

השקנאי מטיב לשחות. גופו אינו שקוע בתוך המים בעת השחייה, אלא נישא גבוה על פניהם. אף עצמותיו חלולות ומלאות אויר (בניגוד לקורמורן, בן סדרתו, שהן מלאות וכבדות). כדי למנוע את הרטבת כנפיו בהעדר כיסי כנפיים, מחזיק אותן השקנאי בעת השחייה גבוה מעל מפלס המים. תנוחה זו בולטת במיוחד כשהשקנאי מרכין את צווארו הארוך למים.

השקנאי מתקשה לנסוק מהמים, וראשית תעופתו מגושמת ומסורבלת: הוא רץ מרחק מה על פני המים וטופח בכנפיו בחוזקה. גם לאחר נסיקתו הוא ממשיך לחתור בכנפיו בתנועות חזקות. אולם מרגע שהתרומם וכופף את צווארו כאות S והשעינו יחד עם מקורו על גבו – הוא עף בקלילות ובמהירות. מפתיע לראותו מתמרן באוויר בזריזות ובמיומנות או נוחת בדייקנות בין חבריו. בתנאים מתאימים הוא מעופף דאייה מוכשר. הוא מעפיל ב"ארובות" אוויר חם (טרמיקות) ללא ניע כנף, ואחר גולש לעבר הטרמיקה הבאה.

השקנאי ניזון בטבע מדגים בלבד. הוא אוכל כעשירית ממשקל גופו, והוא מסוגל לבלוע את כל ארוחתו היומית בפעם אחת. למרות תלותו המוחלטת בדגים, הוא דייג מוגבל בכישוריו, והוא נזקק להזנתו לעזרה הדדית. מכאן התפתחה ככל הנראה החברותיות המפותחת בין השקנאים בכל שלבי חייהם: בקינון, בנדידה ובמעונות החורף.   מתברר כי החברותיות כה חיונית בחייהם, עד כי ללא גירוי חברתי (הימצאות של שקנאים נוספים בסביבתם) אין הם מסוגלים לקנן.

 

מועד הקינון משתנה בהתאם לרום מפלסי המים: לאחר שנה גשומה, כשמפלסי המים גבוהים, מתעכב הקינון. לרוב מתחיל הקינון באירופה בסוף אפריל ומסתיים בסוף אוגוסט – ראשית ספטמבר. עם תום הקינון מתחילה הנדידה דרומה, שמשתתפות בה כל האוכלוסיות הדוגרות באירופה ובאסיה.  ניסיון בודד לקינון בארץ נרשם בשמורת החולה באביב 1962.

 

המפגש בין האדם לשקנאי חווה בתוכו קונפליקט. הנזק שנגרם בבריכות הדגים והניסיון של החקלאים להקטין אותו, הוביל לפגיעה באוכלוסיית השקנאים. בשנים האחרונות נעשה ניסיון לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים (ביניהם קק"ל, אגמון החולה, רשות הטבע והגנים והחקלאים). פרויקט זה נקרא "תיק שקנאי". במסגרתו רוכשים קק"ל והרשות את הטלות הפרא (כל הדגים שאינם סוג א') מהדייגים, כשהם מסיימים בריכת דגים, ושופכים אותם, בעודם בחיים, לאגמון ולשמורה. הרעיון הוא שהשקנאים יאכלו באזורים אלו ולא יעברו לאכול בבריכות דגים.