חיוואי הנחשים

שם אנגלי: Short-toed Eagle שם מדעי: Circaetus gallicus שם ערבי: צרארה, אבו אלחייה.

דורס יום ממשפחת הניציים. החיוואי הוא עיט גדול: אורך גופו 62 – 69 ס"מ. מוטת כנפיו 162 – 178 ס"מ

לחוויאי ראש גדול ורחב, עיניו גדולות, צהובות וקבועות בחזית הפרצוף – כך שמראהו מזכיר דורס לילה. חלקי גופו העליונים חומים – אפורים ואילו הגחון בהיר ומפוספס. השרשכף ("הרגל") חשוף ומכוסה קשקשים קטנים.

כנפי החוויאי ארוכות ורחבות למדי, והן מתבלטות בדאייה. זנבו צר וארוך. בתעופה הוא ניכר בעיקר בגוון הבהיר של הגחון והבטן, המנומרים בנקודות חומות כהות.

תפוצה: מצפון אפריקה ודרום אירופה דרך מזרח אירופה והמזרח התיכון ועד להודו ולמזרח אסיה. זהו מין מונוטופי אשר כל אוכלוסייתו, למעט האוכלוסייה ההודית, נודדת בסתיו כדי לחרוף באפריקה בסהל – רצועת רוחב מדרום לסהרה – מסנגל עד סודן. 

בישראל: החוויאי הוא עוף קיצי וחולף נפוץ, וחורף נדיר ביותר. נדידת החוויאים מתרחשת בדרך כלל בקבוצות קטנות (ייתכן כי הקבוצות הנודדות, בעיקר בסתיו, הן קבוצות משפחתיות: הורים עם גוזל. בסתיו מתחילה הנדידה כבר בסוף אוגוסט ונמשכת עד סוף אוקטובר. באביב מתחילה הנדידה בראשית פברואר ועד לתחילת מאי.

החוויאים המקייצים מגיעים בראשית מרץ, ועד מהרה הם תופסים את נחלותיהם ומבלים לרוב בזוגות. הם מעדיפים כמקום חיותם נוף של הרים וגבעות, המכוסה בצמחייה דלילה. הם נפוצים בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה, וכאן הם הדורסים הגדולים והשכיחים ביותר בקיץ.

 

צייד ומזון: החוויאי מרבה לסרוק בדאייה את נחלתו, שקוטרה עשוי להגיע כדי 5-7 ק"מ. לעתים הוא מרפרף באויר, ולעתים תכופות יותר הוא כמו קופא במקומו, תלוי ללא ניע במרומים, ורק קצות אברותיו מתמרנות כדי לשמור על שיווי משקלו. לעתים הוא צד מעמדות תצפית. משהבחין בטרף – יעוט עליו במהירות. טרפו העיקרי, לעתים כדי 70-95% מתפריטו, הם נחשים.       

זוג חוויאים מחסל במשך עונה אחת מאות נחשים. זהו גם מקור שמו: חיוויא בארמית הוא נחש, וחוויאי הוא עיט הנחשים. כך הוא נקרא גם בערבית: אבו אלחייה, דהיינו "אבי הנחש". כדי שיוכל להחזיק את הנחשים בקלות – אצבעותיו וטפריו קצרים, ומכאן שמו האנגלי.

החוויאי נוחת על הנחש בשתי רגליו, קוטל אותו במכת מקור בראשו ומתחיל לבלעו מהראש כאטרייה. אם הנחש קטן נוסק החוויאי מיד, ואת זנב בנחש אפשר לראות עוד זמן מה משתלשל ממקורו. החוויאי צד גם נחשים גדולים, כזעמן שחור או תלום קשקשים, שאורכם יכול להגיע כדי 2 מטרים. הוא גם תוקף צפעים ומתגבר עליהם, למרות שאינו חסין לארסם. לעתים קורה שהנחש המתגונן לופת את החוויאי, שובר לו איברים או נושך אותו בעצמה רבה. ידועים אף מקרים שהנחש נכרך על צוואר החוויאי וחנק אותו למוות. נחשים גדולים במיוחד נושא החוויאי ברגליו, שומטם ארצה מגובה רב ואוכל אותם רק לאחר מותם. 

החוויאי משלים את תפריטו בזוחלים אחרים כגון זיקיות, חומטים וחרדונים ולעיתים אף בקרפדות, בעכברים ובציפורי שיר. תפריטו הוא המאלץ אותו לנדוד דרומה בחורף, כאשר הזוחלים ישנים את שנת החורף.

הודות לכך שהחוויאי ניזון מזוחלים הוא ניצל מגורלם של דורסים אחרים, אוכלי מכרסמים או בשר פגרים, שהורעלו בשדות החקלאיים בסוף שנות ה 50 ובראשית שנות ה 60 של המאה העשרים.

חיזור וקינון: החיזור מתחיל אצל החוויאים זמן קטן לאחר שובם ממעונות החורף. הם מפגינים אז מעופי ראווה גליים, כשכנף הזכר כמעט נוגעת בכנף הנקבה, ולעתים משולבות בהם צלילות ונסיקות ומפגשי רגליים מסחררים. הם מרים גם להשמיע, אולי יותר מכל דורס יומי אחר, קולות הנשמעים כיבבה המהדהדת למרחוק.

הקן נבנה לרוב על עץ, שממנו יש תצפית נרחבת: לעתים הוא נבנה במצוק או בעמוד סלע. הזכר נושא אליו את מרבית חומרי הקינון במקורו, והנקבה בונה מהם קן. הקן נבנה מענפים ומזרדים ומרופד בענפים דקים ובעלים ירוקים, שהזכר טורח לחדשם מדי פעם. הקן קטן יחסית, קוטרו עד כמטר. לרוב הוא מוסתר היטב בין ענפי העץ.

הנקבה מטילה ביצה אחת, לבנה, לרוב בראשית אפריל. מועד ההטלה כה מאוחר בהשוואה לדורסים אחרים מוסבר בפריטי מזונו של החוויאי, המתעוררים רק בעונה זו לפעילות מוגברת. משקל הביצה כ 135 גרם. משך הדגירה 45-47 ימים ועיקר עולה מוטל על הנקבה. הזכר מביא לה לעתים מזון, ונוהג ללון במקום קבוע, סמוך לקן.

גוזלים: הגוזל עוטה פלומה לבנה וצפופה ושני ההורים דואגים למזונו. הוא חוטף פיסות בשר ממקור ההורה כבר מיומו הראשון. הגוזל פורח מהקן בהיותו בן 70-80 ימים, ונבדל מהוריו בצבעו החום בהיר מאד.

הגוזל שב באביב הבא לנחלה שבקע בה ונסבל על ידי הזוג המקנן בה עד לבקיעתו של הגוזל החדש; אזי הוא מסולק.

הגיל המרבי של חוויאי מטובע שנמצא בטבע היה כ 17 שנים.

קרדיט צילום: יוסי אשבול